איך לקרוא חזית ויקטוריאנית

למה רחוב אחד יכול להכיל חמישה סגנונות

אולד לואיוויל לא נבנתה בבת אחת. הבתים הראשונים קמו בשנות ה-70 של המאה ה-19 על קרקעות שנמכרו בשם "ההרחבה הדרומית", והבנייה הואצה אחרי שהתערוכה הדרומית נסגרה ב-1887 ושטחה הפך לסנט ג'יימס קורט ולסנטרל פארק. החצרות להולכי רגל האחרונות נוספו רק בשנות ה-20 של המאה ה-20. האופנה התחלפה כמה פעמים במהלך אותו חצי מאה, ולכן חזית איטלקית צנועה יכולה לעמוד במרחק שני בתים מאחוזה עם מגדל משנות ה-90.

התערובת הזאת היא כל הקסם של המקום. הרובע מתואר לא פעם כאוסף הבתים הוויקטוריאניים הגדול ביותר בארצות הברית, עם קרוב ל-1,400 מבנים בתחומו, וכמעט כולם נבנו כדי להרשים מהרחוב. לא צריך תואר כדי לקרוא אותם. כמה רמזים והרגל להרים את המבט מספיקים.

מתחילים בקו הגג

הדרך המהירה ביותר לסווג בית היא להסתכל קודם למעלה. גג שטוח עם בליטה עמוקה מספר סיפור אחד. גג צפחה תלול עם צריחים מחודדים מספר סיפור אחר. אחר כך מורידים את העיניים אל החלונות ואל המרפסת, ולבסוף אל החומר שממנו בנויים הקירות. הטבלה מסכמת את הרמזים.

הסגנון האיטלקי וקווין אן

בתים בסגנון האיטלקי הם השקטים שבחבורה. הגג נמוך או שטוח וכמעט מוסתר, ולכן העין נמשכת אל הכרכוב, מדף עמוק שנשען על שורות של זיזים מגולפים. החלונות גבוהים וצרים, ולעתים קרובות מתחת לגגונים כבדים. בית שנראה מכובד אבל קצת קופסתי הוא כנראה מכאן.

בית בסגנון קווין אן מסרב להיות מסודר. מפינה אחת צומח מגדל, מרפסת עוטפת שני צדדים, וגמלונים בולטים בזוויות משונות. הבונים אהבו להחליף חומרים באמצע הקיר: לבנים למטה מפנות לעתים קרובות את מקומן לרעפי עץ או ללוחות מגולפים למעלה. חלונות מפרץ וחלונות תלויים בולטים החוצה בכל מקום שבו חדר ביקש עוד אור. אם מותחים קו דמיוני במרכז החזית, שני החצאים לא יהיו זהים. חוסר הסימטריה הזה הוא הסימן המובהק.

טירות אבן בשני מבטאים

הבתים הכבדים ביותר בשכונה הם בסגנון הרומנסקי הריצ'רדסוני, שנקרא על שם האדריכל הבוסטוני ה. ה. ריצ'רדסון. חשבו על קירות אבן בעלי פני שטח מחוספסים, קשתות עגולות עמוקות מעל דלתות וחלונות, ומגדלים שנראים נמוכים ומוצקים ולא גבוהים ודוקרניים. הדוגמה הקלאסית היא בית קונרד-קולדוול, במקום שבו סנט ג'יימס קורט פוגש את שדרת מגנוליה. הוא נבנה באמצע שנות ה-90 של המאה ה-19 מאבן גיר מבדפורד וזכה לכינוי "הטירה של קונרד", ובעבודת האבן שלו מסתתרים גרגויילים וגן חיות קטן של יצורים מגולפים. זו גם האחוזה היחידה במסלול שבדרך כלל אפשר לסייר בתוכה, ועל כך מספר המדריך ביקור בתוך בית קונרד-קולדוול.

בתים בסגנון שאטו שואבים דווקא מטירות צרפתיות. הגגות תלולים ולעתים קרובות מצפחה, הצריחים מסתיימים בחודים חדים, והעיטורים סביב חלונות הגג נושאים גילופים גותיים. הסגנון הרומנסקי נטוע באדמה, ואילו סגנון השאטו שולח ידיים לשמיים.

עמודים ושלווה אחרי 1900

בתחילת המאה ה-20 רצו הבונים העשירים ביותר משהו רשמי יותר. בתים בסגנון בוזאר ותחיית הרנסנס סימטריים סביב כניסה מרכזית. כדאי לחפש עמודים קלאסיים באבן חלקה או בלבנים משובחות, ולעתים קרובות מעקה עמודונים לאורך הגג. אחוזת פרגוסון ברחוב 3 (1901–1905), שבה שוכנת היום החברה ההיסטורית פילסון, היא הבית שכדאי ללמוד. התחייה הג'ורג'יאנית היא בת הדודה הפשוטה יותר: לבנים עם עיטורים לבנים וחלונות במרווחים שווים. בתי ארטס אנד קראפטס מאוחרים יותר ממלאים כמה פערים בין הבתים הוותיקים. הם יושבים נמוך יותר במגרש, עם מרפסות רחבות ומעט עיטורים.

ממה בנויים הקירות

החומרים מספרים חלק גדול מהסיפור, לא פחות מהצורות. הקיר הנפוץ עשוי לבנים אדומות חלקות ודחוסות, עם עיטורי אבן חול אדומה או אבן גיר בהירה סביב הפתחים. הגגות והצריחים עשויים לעתים קרובות מצפחה. כדאי לשים לב לפרצופי אבן מגולפים שמציצים מתוך קשתות וגמלונים. נוהגים גם לומר שבשכונה יש יותר חלונות ויטראז' מבכל שכונה אחרת בארצות הברית. קשה להוכיח זאת, אבל קל להאמין ברגע שמתחילים לספור חלונות מעל דלתות וחלונות בחדרי מדרגות.

הצבע הוא השכבה האחרונה. יש בעלי בתים שצובעים את העיטורים בשלושה או ארבעה גוונים, המראה שהאמריקאים מכנים "painted lady". אחרים משאירים את הלבנים והאבן כמו שהן. בחירת הצבעים נתונה לבעלים, אבל אולד לואיוויל היא אזור שימור מקומי מאז 1975, ושינויים בחזית עוברים בדרך כלל בדיקה, כך שהשילובים הנועזים שרואים ברחוב כמעט אף פעם אינם מקריים.

למה הבתים צפופים כל כך

מבקרים בפעם הראשונה מופתעים לעתים קרובות מהצפיפות שבה האחוזות עומדות, לפעמים במרחק מטרים ספורים זו מזו. זו הייתה שכונה עירונית שתוכננה לפני עידן המכונית, קרוב למרכז העיר, על מגרשים שנמכרו רחוב אחר רחוב. הבעלים השקיעו את כספם בגובה ובחזית הפונה לרחוב ולא בחצרות צדדיות. החצרות להולכי רגל לוקחות את הרעיון צעד אחד קדימה. בלגרביה קורט ופאונטיין קורט, שתיהן מ-1891, היו הראשונות מבין אחת-עשרה חצרות שמיועדות להולכי רגל בלבד, שבהן הבתים ניצבים זה מול זה משני צדי שביל גן משותף, בלי כביש ביניהם. ההליכה באחת מהן מרגישה כמו כניסה לרחוב פרטי, ומסלול עצמאי שאפשר לעשות כבר היום מחבר כמה מהן יחד.

הסיורים שמסבירים את הסגנונות

סיור ההיסטוריה והאדריכלות של 11:00 ב-כ-26.50 דולר מזהה את הסגנונות בכל פעם שמגיעים אליהם, במסלול מעגלי של כ-1.6 ק״מ. הוא עובר בפלורל טרס ובקוטג'ים של פארק אווניו לפני האחוזות של שדרת המיליונרים ברחוב 3, ובהן אחוזת ברנהיים. המבקרים משבחים מדריכים שמכירים גם את הבניינים וגם את המשפחות שמימנו אותם. הבעיה היא האיזון. משתתפת אחת רצתה יותר פרטים על הבתים ופחות זמן ליד עץ המכשפות, ומשתתף אחר ציפה לידע אדריכלי עמוק יותר משהיה למדריך.

גם הסיור של מרכז המבקרים החל מ-כ-20 דולר נוטה לאדריכלות, בקצב שמתאים למשפחות. הוא עובר על פני חמש אחוזות ברחוב 4 שנבנו עבור צורף ויקטוריאני, ועוצר את העצירה הארוכה ביותר שלו, כחצי שעה, בשדרת המיליונרים. מי שמעדיפים מדריך רק לעצמם יכולים לבחור סיור פרטי של 60 דקות החל מ-כ-23.85 דולר, שבדף שלו רשומים שמונה סגנונות (ובהם הסגנון הפדרלי והניאו-ג'ורג'יאני) והוא עוצר ליד אחוזת קלברטסון ומה שמכונה "הארמון הוורוד". החסרונות שלו הם שעה אחת בלבד ורקורד דל של 30 ביקורות. כדאי גם לבדוק בדף ההזמנה את שעות היציאה ואת תנאי הביטול.

ענפים חשופים מקלים מאוד על קריאת החזיתות, ולכן החודש שבוחרים חשוב למי שבאים בשביל הבניינים. גם אור היום חשוב. היסטוריה ביום או רוחות בלילה? מסביר למה סיור הערב מראה פחות מעבודת האבן.